החלטה בתיק ת"א 2130-03-10

1.         להלן החלטתי בבקשת התובע להבאת ראיות לסתור את קביעת החלטת ועדת הערר הרפואית של המל"ל מיום 25.9.11 (להלן: "ההחלטה").

2.         תביעה דנן הוגשה בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בגין שתי תאונות בהן היה התובע מעורב האחת מיום 3.3.03 והשנייה מיום 21.1.04 (להלן: "התאונה הראשונה" ו- "התאונה השנייה" בהתאם ).

3.         המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה הראשונה כתאונת עבודה ו-וועדה רפואית מטעמו קבעה כי לתובע לא נותרה נכות רפואית צמיתה בעקבותיה.         התובע הגיש בקשה להחמרת מצב, אולם ועדה רפואית של המל"ל דחתה את בקשתו ולפיכך הגיש התובע ערר על אותה החלטה. ועדת הערר בדקה את התובע ובפניה עמדו, בין היתר, ממצאי שתי בדיקות MRI אשר עבר התובע מיום 28.9.07 ומיום 29.5.11 וכן חוות דעת רפואית של ד"ר ברוסקין מטעם התובע. כמו כן, ועדת הערר הפנתה את התובע לבדיקת EMG ולאחר קבלת ממצאי הבדיקה ניתנה החלטתה מיום 25.9.11, היא ההחלטה נשוא הבקשה, בה נקבע כי מצבו של התובע לא החמר ולפיכך הערר נדחה.

4.         לטענת התובע בתמצית, בנסיבות מקרה דנן יש להתיר הבאת ראיות לסתור קביעת ועדת הערר של המל''ל לעניין החמרת מצבו בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפלת"ד, ומספר טעמים לדבר כלהלן:

א.         ממצאי בדיקת MRI מיום 29.5.11 הצביעו על החמרה במצב התובע ביחס לממצאי  הבדיקה מיום 28.9.07, אך הדבר לא בא לידי ביטוי בקביעת אחוזי הנכות.

ב.         אין בהחלטה התייחסות למצב העתידי בעמוד שדרה צווארי אצל התובע והרי באם תהיה החמרה, הוא לא יכול לדרוש מהנתבעת את הפיצוי המגיע לו.

ג.          ההחלטה אינה מפרטת את דרגות טווחי תנועות הצוואר, זאת בניגוד לחובת ועדת הערר על פי דין. אמנם נכון, בהחלטה נקבע כי אין הגבלות בתנועות הצוואר, אולם בכך היא התעלמה מהאמור בחוות דעתו של מומחה התובע, ד"ר ברוסקין, ואשר התובע נמנע מהגשתה לבית המשפט לאור מהות ההליך.

ד.         על אף כי בבדיקת EMG אליה הופנה התובע על ידי ועדת הערר התגלתה פגיעה שורשית ב-7-C שהינו ממצא נוירולוגי המזכה בנכות, הרי כל שהיה בהחלטה הוא העתקת ממצאי הבדיקה תוך קביעה סתמית ובלתי מנומקת כי היא אינה תומכת בממצאי חוות דעתו של מומחה התובע.

לאור הנסיבות לעיל, כמו גם העובדה כי התובע מנוע לפנות לחברי ועדת הערר של המל"ל בשאלות הבהרה או להזמינם לחקירה בבית המשפט, התובע טוען כי עסקינן בנסיבות יוצאות דופן, כי קביעת ועדת הערר לא משקפת את מצבו הרפואי ולפיכך יש להיעתר לבקשה.

5.         הנתבעת מתנגדת לבקשה ובנדון היא מפנה להלכה הפסוקה, לפיה רק במקרים חריגים יש להתיר הבאת ראיות לסתור ואשר מקרה דנן אינו נמנה עליהם. כל המסמכים והתיעוד הנדרש, כמו גם חוות דעתו של ד"ר ברוסקין מטעם התובע, היו בפני ועדת הערר והיא התייחסה אליהם כנדרש. התובע נוהג בהעדר תום לב כאשר לעיתים הוא מייחס ממצאי בדיקת MRI אשר עבר ביום 8.5.11 לתאונה הראשונה ולעיתים אחרות הוא מייחס אותה לתאונה השנייה. כמו כן, הנתבעת מפנה לכך כי פגיעותיו של התובע בעקבות התאונה הראשונה היו קלות ולא התגלו אצלו ממצאים כלשהם.

6.         התובע הגיש תשובתו לתגובת הנתבעת ולאחר ששקלתי מכלול טענות הצדדים, להלן החלטתי.

7.         בסעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד נקבע כדלקמן:

" נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו".

בהלכה הפסוקה לא נקבעה רשימת מקרים ממצה אשר בהתקיים אחד מהם על בית המשפט לקבל בקשה להבאת ראיות לסתור, אם כי נפסק כי רק במקרים מיוחדים וחריגים יש לקבל את הבקשה. בנדון נקבע ב- ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77, 85, כדלקמן:

" 4. לדעתי לא היה מקום, בנסיבות המקרה, להתיר הבאת ראיות לסתור. על פי נוסח הסיפא לסעיף 6ב לחוק, יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמה למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית-משפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוואנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה. אין זו, כמובן, רשימה ממצה של המקרים בהם יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור, אלא בגדר הדגמה בלבד. אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול.  כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות-דעת שתהיה שונה ממסקנות הוועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת. אכן, פסיקתו העקבית של בית-משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על-פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד ...." (ההדגשות אינן במקור - ר.ח.).

גם ב- ע"א 4482/95 סהר חב' לביטוח בע"מ נ' ברוך ואח', פ"ד מט(5), 198 חזר בית המשפט על ההלכה הפסוקה, ולפיה אין די בחוות דעת רפואית מטעם מי מהצדדים, בה נקבע שיעור נכות שונה מזה אשר נקבע על פי כל דין, כדי לקבוע שהנכות אשר נקבעה על פי כל דין נסתרה.

אבחן אפוא להלן האם מקרה דנן נמנה על אותם מקרים נדירים וחריגים בהם יש להיעתר לבקשה ולהתיר לתובע הבאת ראיות לסתור.

8.         אין חולק כי בטרם ניתנה ההחלטה עמד בפני ועדת הערר של המל"ל כל התיעוד הרלוונטי, ובין היתר ממצאי שתי בדיקות MRI ובדיקת EMG אשר עבר התובע. אולם התובע חולק למעשה על כך כי בהחלטה לא נקבעו ממצאים רפואיים דומים לאלה שהוא טוען להם והמבססים, כביכול, החמרת מצב ומקנים לו נכות רפואית צמיתה. בנדון טיעון התובע מבוסס בעיקר על חוות דעתו של ד"ר ברוסקין מטעמו, שאף היא היתה בפני ועדת הערר, אולם הוא לא צירף את חוות הדעת לבקשה, ולפיכך ממילא לא ניתן לתת משקל לטענות התובע בנדון.

            למעלה מהצורך, גם באם התובע היה מצרף לבקשה את חוות דעתו של ד"ר ברוסקין בה נקבעו, כביכול, ממצאים שונים מהממצאים שנקבעו בהחלטה, הרי בהתאם להלכה הפסוקה כמצוטט לעיל, ממילא הדבר אינו מהווה טעם מוצדק לקבלת הבקשה.